עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
פשוט איה.
חברים
LonelyGirl
נושאים
ארכיון
יולי 2014  (9)
The more that
08/07/2014 14:41
איה זה סבבה
כתיבה, אהבה, שטויות
ככל שאני אוכלת, ככה אני שונאת את עצמי יותר.
ככל שאני לומדת למבחן ככה יש לי יותר חומר בראש לשכוח.
ככל שאני רוצה משו בכל ליבי, ככה אבכה יותר כשהוא יעלם.
ככל שאני חושבת על הנשימה שלי, ככה אני נחנקת.
ככל שאני אומרת "שונאת" יותר, ככה המילה הזו מאבדת משמעות.
ככל שאני ממצמצת, ככה אני נתקעת.
ככל שאני עושה ספורט,ככה אני אוהבת יותר ללכת בלי חולצה.
ככל שאני כותבת יותר, ככה הקטעים רעים יותר.
ככל שאני משתמשת יותר באיפון, ככה אני צריכה משקפיים.
ככל שאני מדברת איתך, ככה אני מתגעגעת יותר.
ככל שאני חושבת עלייך, ככה אני אבודה יותר.
ככל שאני מבינה אותך, ככה אני בוכה יותר.
ככל שאני אוהבת אותך יותר, ככה אני לא מבינה את עצמי. 
4 תגובות
שלוש
08/07/2014 14:35
איה זה סבבה
כתיבה, אהבה, שטויות
אחד לחלק לשתיים זה חצי, שניים לחלק לשניים זה אחד, שלוש לחלק לשניים זה סבל.
שלוש זה באסה, ואין אף אחד בעולם שאוהב אותך מספר טיפשי שאני משארת שעוד לא עזר לאף אחד. 
אני רואה את העולם מתנהל גם בלעדייך, ואני נשבעת שאתה לא כ'כ קריטי בחיי. 
אחד שתיים ארבע דג מלוח, כל העומד מאחורי ומצדדי הוא הסופר אחד שתיים תשע, מאחורי ההר אחד שתיים ארבעים ושמונה. הגיוני, מאוד הגיוני, הכל הגיוני. אז לך. לא צריך אותך, אתה רק מסבך אותי. וזה גם לא פעם ראשונה. האמת? שזו פעם שלישית אם אני לא טועה. אז הנה אתה שוב, יושב לי על הנשמה כמו שלושה דובים רעבים. די! לך! נמאס! 
אתה לא שימושי, אתה דופק את אחד ושתיים, ואתה תמיד מתסכל אותי!
אין לך בית? אין לך חברים? שש? תשע? מישהו? אתה רוצה להגיד לי שמתוך אין סוף, באמת אין לך חברים?
טוב לא פלא, אתה בסוף דופק את כולנו טמבל. 
תעשה טובה לכולנו ותכלם, פשוט תחסוך את זה מאיתנו.
אני סופרת עד שלוש ואתה לא פה, מבין?
2 תגובות
סוד
08/07/2014 01:00
איה זה סבבה
כתיבה, אהבה, ילדים
אמרתי לך שיש לי סוד, ושיש מישי אחת, שהעולם שלי עוצר בכל פעם שאני שומע את השם שלה. צחקקת ואמרת שאני מאוהב. שאלתי אותך איך את יודעת? ואמרת שזה פשוט ככה. היה לך חיוך כזה שמרמז על זה שאת יודעת על מי אני מדבר, אבל המציאות לא מאפשרת לך להבין. שאלתי למה את מצחקקת, ואמרת שבנים אף פעם לא מבינים מה הם מרגישים, ותמיד צריכים בחורה שתסביר להם.
אתה שומע את הקול שלה לפעמים? כן. אתה חושב עליה? כן. עכשיו? כן. אתה רוצה לצעוק מהגג שאתה שלה? כן. אתה תצעק? כן.
חייכתי חיוך נבוך, שאלתי איך זה שאת יודעת מה מרגישים שמאוהבים. אמרת שבחורות תמיד יודעות. יודעות מה? שאלתי, הן פשוט יודעות, אמרת, ושוב צחקקת. נתת לי נשיקה על הלחי, הסתובבת והשארתי אותי לבד עם החיוך הנבוך שלי, והמחשבה שלא עוברת. ושוב הלב שלי העולם שלי הפסיק לרגע. 
0 תגובות
צלקות
06/07/2014 20:50
איה זה סבבה
כתיבה, כאב, צלקות
יש לי כמה צלקות על הגוף. הן לא משמעותיות עבורי, ואת רובן אני לא זוכרת איפה רכשתי. אבל הן מזכירות לי משו. לא, לא את העובדה המטאפורית והמשעממת שאני לא מושלמת, יותר בכיוון של אם מישו יכאיב לי, סביר להניח שזה ישאיר סימן, וישכח אחרי כמה זמן. עובדה, אני אפילו לא זוכרת מי גרם ליד שלי להראות כמו משו שאוגר כירסם, או למה הרגליים שלי לא מאפשרות לי להרגיש בנוח בחצאית. ההורים שלי אומרים שצלקות זה אופי, זה סיפור, זה אישיות. אבל מה הטעם באישיות שאתה לא זוכר? מה הטעם לחטוף כל הילדות, ואז להגיע לתיכון ולשכוח? 
האמת, אני די בטוחה שפעם נפלתי ממתקן מתנפח בבת מצווה של איזה ילדה שלא ממש סבלתי. שם הצטייר לו הפס הלבן שבין האצבע השנייה לשלישית שלי. זה שקשה לפספס כשאני מתעצבנת, ומשדרת אצבע משולשת לעבר לאותו אידיוט שמציק לי. 
את הזאת שבעקב שלי קניתי במכירה פומבית בכיתה ד׳. זה היה בחופש הגדול, וכמה חברים ואני לקחנו הימור ובנינו מגלשה. שפכנו מים, נכנסו לשקיות, והתגלשנו. משום מה, ל-אני מכיתה ד׳ זה היה נראה מצחיק. לאני מכיתה ד׳ אחרי 4 דקות, זה היה יותר כואב, מאשר מצחיק. 
אז במחשבה לאחור, אני זוכרת את כל הצלקות שקניתי לעצמי, ולא את אלו שקיבלתי. זה מוזר שחושבים על זה. מזל שאני קמצנית. 
3 תגובות
מאז שחזרנו לדבר
06/07/2014 20:49
איה זה סבבה
כתיבה, אהבה, כאב
מאז שחזרנו לדבר, הם חזרו. הפצעים האלו שנוצרים ליד האצבע, כשאתה מתחיל לקלף את העור. אדומים, מגרדים, מציקים, וכל כך נעימים. אני מת עליהם. כל פעם שזה כבר מגיע למקום של כאב, אני מבין שמשו בינינו לא בסדר. שאני לחוץ מדי, ואני מגזים כבר בקילוף האינטנסיבי והאגרסיבי, בלי לשים לב שזה העור שלי שאני מתעלל בו. אז אני מבקש לצאת מהשיעור, הולך לשירותים, שותף אותם, רואה את חתיכות העור הקטנות נעלמות בתוך זרם מים אל חור הכיור, ואני מרגיש הרבה יותר טוב. בהתחלה לא קישרתי, חשבתי שאני סתם לחוץ. אבל אז הלכת, וגם החברים הקטנים שלי הלכו. התגעגעתי אליהם. התגעגעתי אלייך. כשחזרת, הם חזרו. בטח תגידי שאני סדיסט, או מזוכיסט, או איזה איסט כזה או אחר, על זה שאני פוצע את עצמי בכוונה. אבל אני לא עושה את זה כדי לפגוע, אני עושה את זה כדי להרגיש חי. להוכיח לעצמי שאיתך אני חי. בטח תבקשי שאפסיק, שזה מלחיץ אותך, ומה זה המילים האלו שאני אומר. אבל אני דווקא שמח שאני מכאיב לעצמי קצת, כי את מפחדת מדי לעשות את זה לבד. זה לא כואב ממש אם את שואלת, זה רק שורף, אבל שריפה נחמדה כזו שמשאירה לך טעם של עוד. אני לא רוצה שתלכי עוד פעם, אני רוצה להמשיך להרגיש חי. 
0 תגובות
מכנסיים אמיתיות
06/07/2014 20:39
איה זה סבבה
כתיבה, שיעמום
סביר להניח שהיום אני לא אחליף בגדים. אני לא מתכוונת לזה בצורה המגעילה שכל הלובשי יד שנייה האלו עושים, אני מדברת על יום אחד שקורה פעם בכמה זמן, שבו אתה יודע שתתעורר בבוקר עם הפיג׳מה שאיתה תלך לישון, מבלי בכלל להעלות על דעתך שאתה הולך להכניס את הגוף המשועמם שלך לבגד אחר ולצאת מהבית. אז היום זה אחד מאותם הימים. התעוררתי בבוקר עם מכנס שוק בצבע ירוק בקבוק שגנבתי למישו שנה שעברה, וחולצה שאחותי קנתה לי בהופעה ההיא. אני לא מתכוונת לצאת מהם היום. אני בטח אוכל, אראה טלוויזיה, יעלה בדעתי את המחשבה לעשות שיעורים, אוכל עוד משו, אשתה תה, ואלך לישון. עם אותם בגדים כמובן, כדי שכשאקום מחר בבוקר, המוח שלי יחשוב לשבריר שנייה שאתמול לא קרה. כי אני באמת לא מבינה את הצורך לזכור ימים שאתה קם והולך לישון עם אותו בגד. מה? בשביל להעריך את הימים שבהם מחליפים בגדים? אני בספק. זה הטבע שלנו להעריך את בגדים שהם לא פיג׳מה לא? 
אז אני אישית אשמח לשכוח את הימים שבהם אני לא יוצאת מהפיג׳מה, ולזכור רק את הימים שיש סיבה לשים מכנסיים אמיתיות. כי בלי מכנסיים אמיתיות, לא הרבה קורה לי. 
0 תגובות
שבע
06/07/2014 19:58
איה זה סבבה
כתיבה, שטויות
שבע. שבע זה אחלה מספר. קודם היה אחד, אחרי זה שניים וחצי. אחרי זה ארבע. ואז חמש וחצי. הייתי בטוחה שחזרתי לארבע, או אפילו לשלוש, אז פחדתי, אבל אז... הגעת! שבע. שבע זה מספר שאני יכולה להגיד בקול, שבע זה הסג, שבע יהפוך לשמונה שיגדל לעשר, שאחר כך יביא איתו גאווה גדולה וראש מורם. לא הרבה אנשים יכולים להגיד שבע. שבע זה לאמיצים, שבע זה למתמידים. שבע זה למי שאכפת לו מעצמו. עם שבע כן הולכים למכולת. שבע זה בסדר גמור. 
אני רעבה. 
1 תגובות
ביום שיגידו לי שאני הולכת למות
06/07/2014 19:55
איה זה סבבה
כתיבה, כתיבה יצירתית, אהבה, מוות
לפי 13 דקות אמרו לי שנשאר לי 25 וחצי שעות לחיות. עכשיו זה כבר 25 שעות ו17 דקות, אבל השאלה מדוע 25 עדיין מהדהדת לי בראש. למה דווקא 25, דווקא המספר הזה, אני מנסה להבין, אבל באמת שאין סיבה. אני בטוחה בזה. כמו שאין סיבה שאמות. אני לא חולה, לא פיזית ולא נפשית, לא עשיתי כל רע, ובפורים אפילו התחפשתי, אבל עדיין, בעוד 25 שעות ו16 דקות, אני אהיה מתה.  אחרי שאמא שלי ואני עיכלנו את הבסורה, רק 30 שניות אחרי שהרופא אמר שהמצב אבוד, אמא שלי שאלה ״אז מה את מתכוונת לעשות עד מחר?״, ולא ידעתי מה לענות. המוח שלי רץ במהירות של 29 אלף קמש, בנסיון למצוא תשובה בכל מקום, אבל לשווא. התשובה הלגיטימית היא שאני ארוץ לזרועותייך, אספר לך את הבסורה המרה, נשב ביחד מחובקים קרוב, ונחכה. אני מוכנה לחכות למוות שלי, אני מחכה למוות שלי ברגע זה, אבל אני לא מוכנה לתת לך לחכות. אז אני אצא מהבית, ואלך מאוד לאט, אשים אוזניות ואפעיל את הפלייליסט שלי שנקרא- ״ביום שיגידו לי שאני הולכת למות״. בדרך אלייך אני אקנה שוקולד, מלא שוקולד, אבל לא יותר מדי, הדיאטה שלי צריכה להשמר גם במוות. אני אעלה על אוטובוס, ולא יהיה לי אכפת אם הוא מאחר או מקדים, אני לא ממהרת, נשארו לי 25 שעות בדיוק, זה מספיק ודי לבזבז קצת בתחנת אוטובוס. אחר כך אני אגיע לבית שלך. מספר 33. פעם אחרונה אני מניחה. אני אעמוד מתחת לחלון שלך עם גיטרה. אני לא יודעת ממש לנגן, ואני גם מניחה שכשבחורה עושה את זה זה לא רומנטי במיוחד, אבל תמיד רציתי, ותמיד הולך להגמר. אז אני אשיר לך שיר שאתה אוהב, ואתה אחרי הפזמון הראשון תוציא את הראש מהחלון ותראה אותי. אתה תחייך. תבוא אלי החוצה, תגיד לי שאני מדהימה אותך, ונתנשק. אני לא אספר לך מה קרה, למה אני ככה, או למה פתאום אני מוכנה לאכול יותר שוקולד מאשר בכל יום רגיל, אבל אתה לא תשאל, כי אתה נהנה. אני לא אספר לך כדי להיות עם היד על העליונה. אני לא אספר לך כדי שלא תרגיש שזה הפעם האחרונה. אפילו שאני ארגיש. אני אתנהג רגיל, לא אתן לך יותר מדי, אבל גם לא אשחק משחקים. נראה סרט אולי, ואתה תתרכז בסיפור אהבה הדפוק שמוצג מולינו, כי אתה קצת מסתבך עם פרטים, ואתה לא רוצה להראות לי שזה לא ממש מעניין אותך. הרי מה זה משנה, פחות שעתיים איתי. זה לא שהנצח שהבטחנו הולך להגמר. אני אשאר לישון, כי נשאר לי כבר רק 9 שעות. כל הלילה נדבר, ואתה תרצה ללכת לישון, אבל אני אחזיק אותך עוד טיפה, רק עוד רגע. בסוף תרדם, ואני אחכה עוד קצת ערה, אבל רק כדי להסתכל שוב. בבוקר לא יהיה לך כוח, תרצה שאלך כי קבעת עם איזה חבר. אתה תרגיש לא בנוח לגרש אותי, אבל אני יכולה להבטיח שלא אכעס. בדלת נגיד שלום. מבחינתך זה סתם עוד שלום. מבחינתי, הוא אחרון. אני אסתובב ואדע שאת הפנים שלך אני לא אראה שוב, אבל לפחות, לא הייתה צריך לחכות.
3 תגובות
אותה שמלה
06/07/2014 19:46
איה זה סבבה
כתיבה, ילדים
עצרתי. אני לא מסוגלת. עומדת על האופניים מול האור האדום שחציתי באופן לא חוקי כבר אלפי פעמים ואני לא מסוגלת. מהצד השני עומדת אישה ואוחזת עגלה ובתוכה תינוק קטן. היד השניה שלה מחזיקה יד קטנטנה של ילדה בלונדינית בשמלה לבנה. יש לי שמלה ממש דומה. המעבר חצייה הזה הוא לא מסוכן, זה לא בעיה לחצות באדום, אבל הפעם אני לא עושה את זה. אני מסתכלת על הילדה הקטנה והיא מחייכת אלי. היא עדיין אוחזת את יד האם והשמלה הלבנה שלה מתנופנפת. היא צוחקת. אני לא עוברת כי אני משום מה מרגישה מחוייבות אין סופית לילדה ולקארה הבלונדיני שלה. יש לנו הרי אותה שמלה לא? 
אני מרגישה שאם אני אעבור אני אלמד אותה משו כל כך פסול. אני אלמד אותה שאני מגניבה שאני לא מקשיבה לחוקים. אני אלמד אותה לעזוב את היד של אמא שלה ולצעוד קדימה אפילו שהאור עוד אדום. 
אני מרגישה מחוייבות מטורפת כלפי האם, שמלמדת את הילדה הקטנה שלה איזה יופי גם הבלונדינית על האופניים לא חוצה באדום. כי אסור. 
היא מסתכלת עלי כאילו היא רוצה להיות כמוני. היא מסתכלת עלי בעיניים שמחייכות כי הן לא חושבת שעדיף לעשות משו אחר. היא יודעת שהצחוק יפה לבריאות. היא מחזיקה את היד של אמא שלה, ומחכה את מה שאני עושה. 
היא מסתכלת עלי ולא יודעת שאני רוצה להיות כמוהה. אני רוצה להגיד לה לא לעזוב את היד של אמא לעולם, ואף פעם לא לחצות באדום. אני אולי חושבת שבגללי ילדה קטנה ובלונדינית לא חוצה עכשיו באדום, אבל האמת היא, שבגלל ילדה קטנה ובלונדינית עם שמלה לבנה שגם לי יש, אני לא חוצה באדום. 
היא מסתכלת עלי כאילו היא רוצה להיות כמוני, ואני מסתכלת עליה ויודעת שהיה לי הכי כיף כשהייתי היא. בינתיים יש לנו אותה שמלה וזה כבר חצי דרך לא? 
את הרמזור הבא אני כבר עוברת באדום, ואני ממש מקווה שהילדה הבלונדינית עם השמלה הלבנה, ממשיכה להחזיק את יד אמה, ולא מסתכלת אחורה. 
1 תגובות